פסק-דין בתיק ב"ל 50428-02-11

1. בפני בית הדין כתב ערעור על החלטת ועדה לעררים לילד נכה מיום 6/3/10.
2.  בתאריך 28/3/12 התקיים דיון בפניי, ממנו עולה כי יש מחלוקת בין הצדדים לעניין ההתיישנות על פי תקנה 2 לתקנות המל"ל המחייבת הגשת ערעור על החלטה תוך 30 יום מיום מסירתה למערער.
3. בהחלטה מאותו מועד נקבע כי החלטה או פסק דין יינתנו בנפרד וישלחו בדואר.
4.  המערער הגיש בקשה בצירוף מכתב של עו"ד דקלה שלום מהלשכה לסיוע משפטי על פיו עוד ביום 29/4/10 פנתה אמו של המערער ללשכה לסיוע משפטי לקבלת סיוע משפטי בעניין הילד הנכה. החלטה בעניין ניתנה ביום 25/4/12, והמכתב התקבל בכפוף למשקלו. 
5. לטענת המערער ביום 16/12/10 התקבלה בלשכה לסיוע משפטי תשובת המשיב (נספח א' לכתב הערעור), ועל כן משהוגש הערעור ביום 27/2/11, הוגש בתוך 90 ימים מקבלת תשובת המוסד, כעולה וכנדרש מהנחיות המשיב, מהאמור בפסק דין גולזר, וכן מהחלטתו של כב' סגן הנשיאה השופט אייל אברהמי בב"ל 30262-12-11.
6. המשיב טען כי החלטת כב' השופט אברהמי ניתנה בהעדר תגובה של המשיב, שם, וכי מדובר בהחלטת בית הדין האזורי בעוד הוא מסתמך על פסקי הדין של בית הדין הארצי לעבודה בעניין עבל (ארצי) 3-27 אליאס חזן נ' המוסד, ולבל 01-1309 שידלובר נ' המל"ל העוסקים בסמכות להארכת מועדים.
7. עוד טען כי בעניין החלטת השופט אברהמי בתיק אבו קוודר מדובר בהחלטה שניתנה ב- 8/8/11 על ידי המוסד והתביעה הוגשה ב-16/12/11, זמן קצר יחסית, בעוד שבעניין שבפנינו ניתנה החלטה ב 19/4/10 ואילו הערעור הוגש ב-27/2/11, כעשרה חודשים לאחר מכן.
8. כמו כן הפנה לב"ל 12951/04 חלאיקה אעידה נ' המל"ל לפסק דין חלקי מיום 15/6/05 בו נאמר: " בפס"ד עב"ל 31/98 אליהו סולן נ. המלל עבודה ארצי לב(ד) 227 נכתב (תוך ציטוט מדב"ע מ ט/170-0 בענין אוריאל פרת):

"ביטוח סוציאלי, מעצם טיבו ומהותו מחייב שזכות של מבוטח תמומש מהר ככל האפשר. וכשם שנדרש מהמוסד שיפעל במהירות סבירה למתן הגימלה כן מצופה מהמבוטח שלא יתמהמה למימוש זכותו".

בהקשר זה יש להתייחס למאמרו של פרופ' יהושע ויסמן, התיישנ ות והמדינה, (משפטים יד' תשמ"ד עמ' 3) שם מתייחס לעמדת המדינה בטענת התישנות ואומר:

"יצאתי בדברי אלה כנגד תחושת האשם שבהעלאת טענת ההתישנות המושב מתוך ההנחיות (הנחית היועץ המשפטי לממשלה ש.ש.). איני בא לומר, שעל המדינה להעלות טענת התישנות בכל מקרה של דבר בסיסי מבחינה עובדתית. על כל מקרה להשקל לגופו וכאשר ניצול הסעד המשפטי הזה יראה בלתי צודק בנסיבות הענין, יש כמובן להמנע מכך. ברם, ספק אם נכון לצאת א-רפיורי מן ההנחה שיש פגם מוסרי בשימוש במוסד ההתישנות על ידי המדינה, או שיש מניעה ציבורית אחרת לשימוש במוסד הזה..".

אני סבורה, כי הסיוע המשפטי, שגם הוא גוף ציבורי, אינו יכול להשתמש בדרך שנקט המוסד לפנים משורת הדין ולבוא ולטעון כנגד המוסד על השמוש בטענת ההתיישנות שעה שהתובעת הגישה תביעתה יותר משנה לאחר שנודע לה על הדחיה ולמעלה מחצי שנה לאחר שהגיע הנושא נשוא התביעה לסיו ע המשפטי עצמו".אולם שם מדובר בתביעת הבטחת הכנסה ולא בערר על וועדה רפואית לעררים.

9. בפסק דין של כב' השופטת לאה גליקסמן בל 2586/10 עופר רוקנשטיין נגד המוסד לביטוח לאומי דנה בסוגיה כגון זו שעומדת בפנינו. להלן דבריה:

"אכן, חוק הביטוח הלאומי הוא חוק סוציאלי, ויש לפרשו על פי תכליתו. יחד עם זאת, אין בכך כדי לשלול את ההסדרים שנקבעו בחוק לעניין מועדים להגשת תביעות וערעורים, בין אם מדובר בהליכים בתוך המוסד לביטוח לאומי ובין אם מדובר בהליכים בבית הדין לעבודה. במקרים רבים, נדחו תביעות וערעורים או נשללו זכויות ממבוטחים בשל האיחור בנקיטת ההליך [ראו למשל: עניין פחימה; עב"ל (ארצי) 284/09 חלבי - המוסד לביטוח לאומי (מיום 7.2.2010); עב"ל 628/08 (ארצי) פרופ' אליעזר גלעדי - המוסד לביטוח לאומי (מיום 15.4.2010); עב"ל (ארצי) 177/10 צהיי יברקו - המוסד לביטוח לאומי].

בנסיבות אלה הפעיל המוסד את שקול הדעת שעה שעמד על טענתו כי יש להחיל את התקנות כלשונן, ואנו סבורים כי בדין שקל כך".

10. עוד מציינת שם כב' השופטת גליקסמן "... אדגיש כי התנהלות המוסד היא התנהלות ראויה ועליו להפעיל שיקול דעת ולבחון כל מקרה לגופו אם מתקיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות קבלת ערר שהוגש באיחור. (ראו : עבל (ארצי) 742/08 פחימה נ' המל"ל ... ). כפועל יוצא מכך שהמוסד מפעיל שיקול דעת מוקנית לבית הדין הסמכות להעביר ביקורת שיפוטית על החלטותיו ולבחון אם המוסד לביטוח לאומי הפעיל שיקול דעתו כראוי בהתאם לנורמות המשפט המנהלי - נורמות של תום לב, סבירות הגינות ומידתיות..." (ראה אסמכתאות שם). כמו בפסק דינה בה דחתה את הערר יפים דבריה גם לעובדות בהליך זה כלהלן.
11. בעניינו של המערער ניתן פסק דין בל 11295/08 בו הוחזר ענינו לוועדה כדי שתבדוק ערעורו בשנית ותנמק לעניין "נוכחות קבועה של הזולת" אל מול "השגחה מתמדת".
12. הוועדה קבלה חלקית את הערר, וקבעה זכאות לגמלה כ"ילד התלוי בעזרת הזולת במידה רבה" לתקופה שמ 7/07 עד 8/10 וזכאות לגמלה כ"ילד הזקוק להשגחה מתמדת" בתקופה 8/09 עד 8/10. משכך, למעשה, לגופו של עניין, דנה הוועדה בעניינו, ואף קבלה חלק מהערר. על כן לא מדובר באותו חריג אליו מתייחסת פסיקת בית הדין הארצי בדבר " אי מתן אפשרות להגשת ערעור הגורמת עוול לתובע". לא מדובר גם בהחלטת מוסד הנגועה בחוסר סבירות קיצוני. כדברי כב' השופטת גליקסמן: " אין בכך די שהתובע יצביע על סיכוי שדרגת הנכות שתקבע לו וועדה רפואית לעררים תהיה גבוהה יותר. תמיד, כאשר מבוטח לא הגיש את הערר במועד קיים סיכוי שזכותו תפגע בשל כך שהוועדה הרפואית לעררים הייתה קובעת לו דרגת נכות גבוהה יותר. על התובע להוכיח נסיבות מיוחדות, שיכולות להיות מצב שמנע ממנו להגיש ערר במועד או שהחלטת הוועדה מדרג ראשון גרמה לו עוול כזה שאין זה סביר שלא לאפשר לו לערר עליה". (דגש שלי ש.ש.).
13. במקרה שלפנינו לא התקיימו שני התנאים. הוועדה לא התעלמה מערעורו ואף קבלה חלק ממנו והאיחור במקרה זה הינו ממתן החלטה בעניינו ביום 19/4/10 בעוד הערעור הוגש לבית הדין כעבור עשרה חודשים ביום 27/2/11. לא הוכחו נסיבות מיוחדות.